היה אז יום כיפור, יום בו עם ישראל מתאחד בצורה מופלאה. כמעט כולם צמים, גם חילונים, גם דתיים,
לבושים בלבן צח וטהור. פתיחת דף חדש, זך וטהור.
היינו בדרכינו הביתה, בהפסקת הצהריים מהתפילה, ולפתע-אזעקה.
אני זוכרת את האזעקה כמשהו מעניין דווקא, לא מאיים, לא מפחיד. פשוט כי לא הבנתי מה זה אומר...
התחילה המולה. כולם התחילו לרוץ לכיוון בתי המגורים.
בבניין שלנו התחילה נהירה לכיוון המקלט, אבי הורה לנו לרדת מהר למטה, עם כולם.
האנשים היו מבולבלים. לא קלטו שפרצה מלחמה, בפתאומיות כזו...
וההורים שלי החליפו מבטים. הם חשבו אז על 2 אחיי שהיו בצפון, ברמת מגשימים...
אחיי הגדולים לא היו דתיים. הורי חזרו בתשובה וחלק מהילדים המשיכו בחילוניותם.
יוסי היה הבכור,בן 24 ואברם היה בן 17 באותה העת.
דווקא לפני יום כיפור הם יצאו לטיול משותף עם חבר, פיליפ, גוי, טיול ארוך בצפון הארץ.
לא עניין אותם כן יום כיפור, לא יום כיפור, נסעו.
כמה ניסינו לשכנע אותם לדחות את הטיול הזה...אבל מה שצריך לקרות-קורה. הכל מלמעלה, מדויק להפליא.
לרוע המזל, דווקא ביום כיפור הם שהו ברמת מגשימים.
לשם פרצו הסורים מיד עם תחילת המלחמה. וזעמם היה כה רב עד כי הם התנפלו בשנאת-דם
על כל מי שנקרה בדרכם.
אחיי וחברם טיילו ברמת מגשימים, במכוניתם, וצה"ל לא הצליח לאתרם.
משך 4 חודשים היו אחיי בגדר "נעדרים". העיתונים כתבו עליהם ואף המציאו סיפורים שלא היו ולא
נבראו...הפכנו למשפחה מפורסמת בעל כורחנו...
יומיים לפני ט"ו בשבט, נמצאה מכוניתם של אחיי על גבול ישראל סוריה, החלונות נוקבו בכדורים ובמכונית נראו
סימני דם רבים.
לאחר חיפושים קדחתניים נמצאו גם שרידי גופותיהם של האחים, פזורים בחלקים-חלקים בשטח הסורי.
אחי שמעון, בחור צעיר אז, נאלץ להצטרף לזיהוי הגוויות המרוטשות...
כשנערכה הלוויה-אפילו לא סיפרו לי. מחנכת הכיתה הזמינה אותי לביתה, התרגשתי כמובן ולא ידעתי מאומה.
בליל ט"ו בשבט עצמו, התעוררתי בבית מורתי כשכולי רטובה, ואמרתי: "זהו. הם נמצאו סוף סוף. אני יודעת
שהייתה הלוויה שלהם. למה לא סיפרתם לי?!"
אף אחד לא הבין מאיפה הידיעה הזו הגיעה אליי.
גם אתם תוהים, וודאי.
אגלה לכם רק, שהא-ל חנן אותי בחוש מיוחד, ולצערי אני מרגישה דברים שקורים ושעומדים לקרות,
מאז ועד היום זה כך. הרגשתי את אובדנם כ"כ עמוק, כאילו אני לידם.
בהזדמנות אספר לכם עוד על החוש המפחיד הזה שלי.
כיום אני מרבה להשתמש בו לטובה, שכן, אני קוראת בני אדם כמו רנטגן, מכירה אותם בשרש
נשמתם ומכיוון שאני רואה מעבר לנראה- משתדלת לכוונם עפ"י העתיד שמתגלה לעיניי.
כמונו ישנן משפחות רבות בישראל, ששכלו את בניהם היקרים במלחמות ישראל ובפיגועי איבה.
לכל אחד הסיפור שלו.
רק הא-ל יוכל לנחם הורים שכולים.
יהי זכרם ברוך.
יהי זכרם ברוך יקירה
השבמחקאמן!
מחקואו ציפי- סיפור עצוב, ממש קשה לאבד מישהו קרוב, שלא נדע...
השבמחקומדהים שהרגשת את זה, זה באמת חוש שלא קיים להרבה אנשים, אשרייך שאת משתמשת בו לטובה!
תודה על תגובתך החמה.משתדלת לקחת כל דבר לכיוון חיובי. כך חונכתי.
מחקבשורות טובות לכולם.
יהי זכרם ברוך... הלוואי ואני יכולתי להשתמש במה שנתן לי האל במרומים בלי פחד כמוך.
השבמחקיקירה, מי ייתן והאל יהיה איתך תמיד וילווה אותך ואת המשפחה שלך לעולם.
לי לפחות ברור מניסיוני המר באובדן אנשים היקרים לי שהם שם שומרים עליי ועל היקרים לי באהבתם.
אין ממה לפחד, יקירה. ישנו הצער על האובדן, וכפי שדיברנו אתמול בוובינר- מותר לכאוב ולהטער, צריכים לתת מקום לכאב כשם שנותנים לשמחה. זוהי בריאות נפש.
מחקתודה,אודליה על השתתפותך.
את הרבה יותר חזקה מכפי שנדמה לך.