פוסט: האם הבחירה (החלטה..)קשה לך?

"אני אלך לשם היום או..אולי ביום יפה יותר...היום קריר מידיי..."

"איזה רכב אקנה...אבא ממליץ על.. ואימא ממש מתעקשת ש...הרבה יותר טובה לטווח הרחוק.."

"מה אלבש היום לפגישה...את זה...לא...את זה...אבל הכתם ...ירוק בכלל לא מתאים לפנים שלי...

כל החיים אנו במאבקי בחירות. לבחור את זה, לבחור את זה...כמה זה מטיש, נכון?

בחירת ראש ממשלה , במיוחד כשאין מועמד מושלם (בעיני כולם ...לא חשוב) אז כאן זה די קל, אף שגם כאן אנו מתלבטים אם לבחור ראש ממשלה או מפלגה קטנה דווקא, כדי להגדיל את גוש הימין/שמאל/מעמד הדת וכו'...
גם כאן יש התלבטות, אבל..מקסימום, מי אנחנו בים הקולות האבודים..?!

האם הבחירה קשה לך באופן כללי? האם את/ה מהטיפוסים שקשה להם להכריע?
אם כן, החיים שלך אינם פשוטים כלל, כי גם לאלו שקל להם יחסית  לסגור עניין, יש כל כך הרבה נושאים חשובים להתלבט עליהם.

בנושא אחד אני משערת שקשה לך: בחירת בן זוג. כל כך קשה לבחור בן זוג...זה ממש לא כמו לבחור בגד, הן בגד קל להחליף, כמה כאב כרוך בבחירה לא נבונה של בן זוג!

אני מנסה להיות בנבכי לבך פנימה. האם הבחירה קשה לך בגלל הצעות מרובות? האם בגלל חסר בהצעות דווקא? האם בגלל האופי שלו? האם בגלל ה'טמפרטורה' שלו/ה או ה"לוק" שלו/ה?
וודאי את יודעת טוב יותר מה קשה לך ומה לא...

אני רוצה לתת לך טיפ אחד חשוב: תהיה ההתלבטות אשר תהיה: כשאת/ה נפגש/ת עם גבר/אישה את/ה צריך/ה להרגיש "כייף", שהפגישה תהיה כמחמיאה ונעימה, אם את/ה חש/ה לחץ מכיוונו/ה ,אף אם אינך יודע/ת מה מקור הלחץ הזה, נסה/י פעם נוספת לראות אם ההרגשה הזו ממשיכה אצלך-לידו/ה
. אם כן-עזב/י, אל תכנס/י לקשר "מתוסבך" שצריך לתקן בו ולהתנצל ולהסביר ולהתפייס כל הזמן...

בהחלט יכול להיות ש:
1. או שזה היה לחץ של ההתחלה, מהמבוכה...
2.או שזה היה לחץ אישי שלך עם עצמך, בין שאת מסובכת ובין שנלחצת מהמעמד...כל סיבה שהיא-אולי את/ה הבאת אתך לחץ ולכן השלכת זאת על אי יכולתך להתחבר.

הכול יכול להיות. בתקופה בה אנו יודעות שאיננו מוציאות את הטוב מתוכנו - עדיף לא להכריע בדברים כ"כ גורליים. החלטות ובחירות נבונות נעשות מתוך שיקול דעת כשאנו במיטבנו(אם רק אפשר..)

רק תביא/י בחשבון,שכשם שאת/ה מחפש/ת גבר/אשה שסגור/ה על עצמו/ה ויודע מה הוא רוצה בחיים-כך גם הוא/היא מחפש/ת אשה/גבר שיודע/ת בדיוק לאן מועדות פניו/ה...

***

אז-מי את/ה יקיר/ה? האם הבחירה קשה לך?
מחכה מאד לתשובתך הכנה, השאיר/י תגובתך ואשמח להגיב לך באהבה.

שבועות כסמל לאחדות

ביום ראשון נחגוג את חג השבועות.
זהו הרגל השני מבין 3 הרגלים.
 הראשון הוא :פסח, השני-שבועות, והשלישי: סוכות.

 מה שמעניין הוא, שאין כמעט גן ילדים, שלא שרים בו על חג השבועות,
עוטרים זרי פרחים לילדים, שרים "סלינו על כתפינו ,הבאנו ביכורים..."
ולא תמיד מבינים על מה שרים בכלל...

אם רוב העם שלנו שר על החגים, חוגג אותם מידי שנה בשנה...זה אומר משהו
(אתם מכירים מישהו שלא שר בגן על ראש השנה, על סוכות,על חנוכה? מקווה שלא...)

זה בעצם מה שמאחד אותנו: זו המסורת. 
זה כמו לחיות עם משפחה גדולה, עם אילן שורשים עמוק.
כמה זה נותן לילד, שיש לו אמא, אבא, סבא,סבתא..דודים, דודות...

ולמה?
כי משפחה נותנת בסיס איתן לצמיחה רגשית נכונה, ולאיזון.
ומשם באה שאר הצמיחה, בכל התחומים (בהשערה שהמשפחה "בריאה")

כך גם אתנו ,כאומה: כל חג מזכיר לנו שאנו עם אחד, משפחה גדולה,
שחוגגים את חגי המסורת ביחד.

אני סבורה, שמה שהכי חשוב לא-ל, זה האחדות בעם שלנו.
מהות העם שלנו זה האחדות:  כבר בהר סיני היינו מאוחדים, כאיש אחד בלב אחד.

למה אני חותרת?
אם המהות שלנו היא האחדות, אז זה מה ששומר עלינו לאורך הדורות.
אנחנו צריכים להיזהר לא לשפוט אנשים לפי המראה שלהם. איש באמונתו יחיה...


אתן דוגמה:
ישנם אנשים דתיים שחושבים, שמי שאינו לבוש כמותם- אינו דתי.
ישנם אנשים חילונים, שחושבים, שכל מי שלבוש כחרדי-אינו ישר, כי זה מה שהם רואים בחדשות...

והאמת היא, שישנם כאלה שמתפללים 3 תפילות ביום ואינם נוהגים באחדות ,
וישנם כאלה שאינם מגדירים עצמם כדתיים , והם נותנים ועושים בלי סוף, לכל מי שצריך עזרתם,
כך שהם בעצם מרבים באחדות בעם שלנו.
הבגד אינו קובע...

כשיש אחדות וסובלנות- מאזינים בכבוד ונותנים מקום לשני. ומכבדים.
לא מתווכחים . לא שופטים.
לדעתי, זה מה שהא-ל אוהב. וזו אחת ממהויות החג הזה .

לעניין הזוגיות:
מי שמכבד את דעת בן זוגו- מעצים את הזוגיות שלו בכמה דרגות.
גם אם אין לך עדיין זוגיות-אפשר ל"תרגל" את זה עם בני המשפחה, להיות יותר סבלניים
לדיעות אחרות, וכך האחדות בעם תתפשט וייצא מזה רק טוב.

בואו ננסה בחג השבועות הזה להתקדם באחדות ובסובלנות. מה דעתכן?
ספרו לי איך אתן מיישמות את האחדות והסובלנות כאן למטה:

הסיפור על אחיי שנהרגו במלחמה

הייתי אז ילדה קטנה. הקטנה בבית מבין 9 ילדים.
היה אז יום כיפור, יום בו עם ישראל מתאחד בצורה מופלאה. כמעט כולם צמים, גם חילונים, גם דתיים,
לבושים בלבן צח וטהור. פתיחת דף חדש, זך וטהור.

היינו בדרכינו הביתה, בהפסקת הצהריים מהתפילה, ולפתע-אזעקה.
אני זוכרת את האזעקה כמשהו מעניין דווקא, לא מאיים, לא מפחיד. פשוט כי לא הבנתי מה זה אומר...
התחילה המולה. כולם התחילו לרוץ לכיוון בתי המגורים.
בבניין שלנו התחילה נהירה לכיוון המקלט, אבי הורה לנו לרדת מהר למטה, עם כולם.
האנשים היו מבולבלים. לא קלטו שפרצה מלחמה, בפתאומיות כזו...
וההורים שלי החליפו מבטים. הם חשבו אז על 2 אחיי שהיו בצפון, ברמת מגשימים...

אחיי הגדולים לא היו דתיים. הורי חזרו בתשובה וחלק מהילדים המשיכו בחילוניותם.
יוסי היה הבכור,בן 24 ואברם היה בן 17 באותה העת.

דווקא לפני יום כיפור הם יצאו לטיול משותף עם חבר, פיליפ, גוי, טיול ארוך בצפון הארץ.
לא עניין אותם כן יום כיפור, לא יום כיפור, נסעו.
כמה ניסינו לשכנע אותם לדחות את הטיול הזה...אבל מה שצריך לקרות-קורה. הכל מלמעלה, מדויק להפליא.

לרוע המזל, דווקא ביום כיפור הם שהו ברמת מגשימים.
לשם פרצו הסורים מיד עם תחילת המלחמה. וזעמם היה כה רב עד כי הם התנפלו בשנאת-דם
על כל מי שנקרה בדרכם.

אחיי וחברם טיילו ברמת מגשימים, במכוניתם, וצה"ל לא הצליח לאתרם.
משך 4 חודשים היו אחיי בגדר "נעדרים". העיתונים כתבו עליהם ואף המציאו סיפורים שלא היו ולא
נבראו...הפכנו למשפחה מפורסמת בעל כורחנו...

יומיים לפני ט"ו בשבט, נמצאה מכוניתם של אחיי על גבול ישראל סוריה, החלונות נוקבו בכדורים ובמכונית נראו
סימני דם רבים.
לאחר חיפושים קדחתניים נמצאו גם שרידי גופותיהם של האחים, פזורים בחלקים-חלקים בשטח הסורי.
אחי שמעון, בחור צעיר אז, נאלץ להצטרף לזיהוי הגוויות המרוטשות...

כשנערכה הלוויה-אפילו לא סיפרו לי. מחנכת הכיתה הזמינה אותי לביתה, התרגשתי כמובן ולא ידעתי מאומה.
בליל ט"ו בשבט עצמו, התעוררתי בבית מורתי כשכולי רטובה, ואמרתי: "זהו. הם נמצאו סוף סוף. אני יודעת
שהייתה הלוויה שלהם. למה לא סיפרתם לי?!"

אף אחד לא הבין מאיפה הידיעה הזו הגיעה אליי.
גם אתם תוהים, וודאי.
אגלה לכם רק, שהא-ל חנן אותי בחוש מיוחד, ולצערי אני מרגישה דברים שקורים ושעומדים לקרות,
מאז ועד היום זה כך. הרגשתי את אובדנם כ"כ עמוק, כאילו אני לידם.
בהזדמנות אספר לכם עוד על החוש המפחיד הזה שלי.

כיום אני מרבה להשתמש בו לטובה, שכן, אני קוראת בני אדם כמו רנטגן, מכירה אותם בשרש
נשמתם ומכיוון שאני רואה מעבר לנראה- משתדלת לכוונם עפ"י העתיד שמתגלה לעיניי.

כמונו ישנן משפחות רבות בישראל, ששכלו את בניהם היקרים במלחמות ישראל ובפיגועי איבה.
לכל אחד הסיפור שלו.
רק הא-ל יוכל לנחם הורים שכולים.
יהי זכרם ברוך.

לרגל יום השואה- הסוד על הוריי מתגלה

יום השואה. יום עצוב. יום כואב שאי אפשר להכילו אפילו.
איני רוצה להוסיף על כאבך, ההיפך.

אני רוצה לספר לך על הוריי, ילידי שוודיה, והסיפור הזה יגלה לך סוד מעברנו.
סוד מדהים ועצום.

ובכן, אנחנו משוודיה, מזה 3 דורות ברציפות.
בזמן מלחמת העולם השנייה חיפשה ממשלת שבדיה גבר ואישה שינהלו מוסד חדש, שיוקם עבור ניצולות שואה.

מכיוון שאבי ז"ל עבד אצל המלך, והיה אקדמאי בכמה וכמה תחומים, ידע 17 שפות על בוריין ועוד,
נבחר אבי כמנהל האדמניסטרטיבי של המוסד.
אימי, שהייתה עובדת סוציאלית מחוננת, אותרה ע"י ארמון המלוכה ומונתה כמנהלת, אם בית,
עובדת סוציאלית ואחות.

כך קרה שאבי ואימי נפגשו ,בחור ובחורה יהודיים, מבתים מסורתיים, מבלי שהכירו קודם לכן...
בהמשך הדרך הם התחתנו כמובן.

במקביל, יצא הרב וולבה, למחנות ההשמדה, כדי לאתר ניצולות ללא בית . ללא שריד. ללא משפחה.
הבנות, מגיל 6 ועד 24, נאספו בזו אחר זו ונלקחו לשוודיה. למוסד של הוריי.
חלקן אף לא שרדו את הימים הראשונים. היו כ"כ חולות ונפטרו בבית החולים.
אבל רובן, הגיעו שבורות ורצוצות בגוף ובנפש, והיה צורך בסבלנות עצומה וביידע רפואי ,פיזי ונפשי,
כדי לשקמן.

אימי היקרה ז"ל, שהייתה אישה מדהימה, ענווה, טובת לב, חמה ומסורה, הייתה להן לאם
והשיבה להן את חייהן מחדש.
גם הרבנית יעקובזון שמסרה שיעורים בבית הספר המקומי הקרינה כוח הישרדותי נדיר לבנות.

המוסד של הוריי, שהוקם בעיירת לידינגה, ליד סטוקהולם, הציל מאות בנות גלמודות.

אני זוכרת את גדילתי כמי שגדלה בבית עם המון אחיות, מידי פעם נפגשו אצלנו בבית ואני, הקטנה,
הועברתי מיד ליד...
ישנם סיפורים רבים על מסירותם יוצאת הדופן של הוריי לתלמידות, אך לא אלאה אתכן יותר.

רק רציתי לציין, כי היו קרני אור בתוך החשיכה, אנשים טובים שנשלחו לשקם את ההריסות שהגרמנים
התאמצו ליצור. שמחה שהוריי היו בין המשקמים.

שלא נדע עוד צער.

שלכן באהבה,
ציפי מילוא
את מוזמנת להגיב כאן, למטה

פרישתה של יובל דיין מ"THE VOICE" והקשר אלייך

סיפור הפרישה של יובל דיין מתכנית "THE VOICE" המם את כולם. אותי קצת פחות...

לפני 2 תכניות אמרתי לביתי:"תשמעי, הנערה במשבר עמוק, תסתכלי על העיניים שלה...

לא יודעת אם היא תשרוד את התחרות הזו..."

אלוה-ים חנן אותי בראיית הנולד. קוראים לזה חוש שישי. לא תמיד זה נעים. בכלל לא.

בואי ואגיד לך מה דעתי על הנושא: 

לא יודעת אם זה היה כ"כ יפה לפרוש בשיא, כשכולנו נתנו לה את תמיכתנו ואמוננו

לאורך כל הדרך (לפחות אני הרגשתי מן ההתחלה שהיא הזוכה העתידית)

לדעתי ההפקה הייתה חייבת לדרוש ממנה החלטה הרבה לפני חצי הגמר, כשראו שהיא במשבר.

הרי "שחקני " הריאלטי מוקפים בפסיכולוגים...

היו צריכים לתת לה לצאת בכבוד, וגם להתחשב ברגשות הקהל... ולא ככה, לשבור את לב העם כולו
בשידור חי...

הרבה הרגישו שבזבזו את לבם וזמנם לריק, ובצדק.

אני רוצה להאמין שלא היה כאן תרגיל של ההפקה, שכן ברור שזה היה הורס להם את חצי הגמר...

יתכן שביקשו ממנה לשתף פעולה עד אחרי ה"קרב". לא יודעת.

אני כן מאמינה שיובל המקסימה לא עמדה בלחץ הנפשי שתכנית כזו דורשת.
שמבחינתה זה היה אמיתי.

ואיך כל זה קשור אלייך?

אני חייבת להקביל בין מה שקרה עם יובל, למה שקורה בחיי הרווקות שלך:

קודם כל- מהכאב שחשתי, המאוכזבת, אני למדה שוב להרגיש אותך ,הבחורה הפנויה,
שעוברת אכזבות כאלה שוב ושוב, אם הבחור עוזב אותך ברגעי השיא, ולא משנה למה...

האכזבה והשבר גדולים. קשה להירגע ולקבל את זה, גם אם זה משום שקשה לו רגשית
והוא במבוך ותסכול ואינו עומד במבוך התקשורת ביניכם ובמה שזה דורש...

תוכלי להפיק מזה, כמה זה חשוב לא לפרוש מקשר ברגע האחרון, עד כמה שזה אפשרי,
כי אז זה כואב גם לך וגם לו, במידה שווה...ככל שתוכלי ללכת אחרי לבך ולהכריע מוקדם יותר-
 ייטב לך.

ועוד:

זכותה של דיין היה לעזוב כשהרגישה שחייה עצרו מלכת ושהסבל מהעניין גבר על ה"פאן".

כך גם את, בחורה יקרה:

אם את מרגישה לחוצה וחנוקה מהקשר עם הבחור, על אף אהבתך בכללי את החוויות הנלוות- 

זכרי שתמיד הבחירה נתונה בידך להחליט מתי לפרוש כדי לחזור לעצמך ולחיי החופש שלך.

כוונתי- חופש מהקשר שגורם לך לתסכולים, לבכי, לעלבונות ולסיבוכים עם עצמך.

אודה לך אם תביעי דעתך מתחת לבלוג, אקרא ואגיב לך
                                                                                                                   

אימון לזוגיות: נקמה "מתוקה" בזוגיות ובחיים / חלק א'

כשאנו עוסקות בנושא של אימון לזוגיות ,חשוב שנדע מה יקדם אותנו ביחסים ומה יקלקל לנו.

-"איך היא עשתה לי דבר כזה? איך היא מסוגלת, אחרי כל מה שעשיתי בשבילה!?"

את מסתובבת בחדר ואינך יכולה להירגע. לא יתכן שחגית, חברתך הטובה ביותר , יצאה מאחורי גבך
עם האקס שלך ולא אמרה לך דבר וחצי דבר!!ואת חשבת שהיא מספרת לך ה-כ-ל, ולכן גם את סיפרת
לה על הכל...
המחשבות רצות במוחך הלוך ושוב וממש צועקות..."כמה טיפשה הייתי שבטחתי בה!"

את מתקשה עדין להאמין ואת מחליטה לנקום."אני אראה לה מה זה לבגוד בי מאחורי גבי!"

החלטתך נחושה ותכנית זדונית נרקמת במוחך.שני יצרים. הרס אחד.כשאנחנו נפגעים
קשה מאדם הקרוב לנו, חבר, או בן זוג, מיד מתחוללת בלבנו סערת רגשות ואנו עלולים
להגיע להחלטות בלתי שקולות בעליל.אנו המומים, פגועים, ורוצים נקמה "שגם הוא ירגיש
מה שאני מרגישה".

פה יכולים לבוא לידי ביטוי שני יצרים חזקים:

הנקימה והנטירה.

החלק ה-1 יעסוק בשתי הצורות שיש לנקמה:

נקמה אקטיבית: 

בעקבות העוול שנגרם לנו, אנו עלולים (במודע!) לרצות לפגוע ו..."בכל מחיר".
העיקר שהצד הפוגע יחוש השפלה, ביזיון, כאב או הפסד.במצב זה אנו עלולים לעבור בקלות מ"דרישת צדק"

ל"מסע צלב" בצד הפוגע.בעקבות הכאב שהציף אותנו אנו עלולים להפסיק לחשוב על מה היו נסיבות הפגיעה:

("האם הוא באמת התכוון למה שהוא אמר?"..."האם היא באמת שמה לב למשמעויות של המילים שלה?"...
"אולי עבר עליה באותו יום או באותה תקופה משהו שגרם לה לנהוג כך?") ולהתרכז אך ורק בהענשת הצד השני.

אך ישנו סוג שני של נקימה: נקמה פסיבית:

יתכן שמאד רצית שחברתך הטובה תעשה בשבילך משהו, ומשלא עשתה זאת את חשה שכעת את
לא מסוגלת לתת לה משהו, לשמח אותה, או לגרום לה להרגשה טובה.

וכאשר היא תבקש ממך בצורה ישירה את תתחמקי (במקרה הטוב), או שהכאב יצוף,
ואת תמצאי את עצמך אומרת לחברתך בפנים "אני לא מוכנה לתת (...) למי שלא מוכנה לעשות לי את ה(...)
שכל כך בקשתי ממך"

נקמה זו הנה פחות גרועה בדר"כ אך גם היא מכרסמת בליבך וממלאת אותך בחמה וזעם
שלעתים בלתי נשלטים ותוצאותיהן הרסניות גם כן.

בשני הסוגים של הנקימה ההרס הקארמי של חייך בפועל הוא בלתי ייאמן.מה שקורה הוא, שלא
החבר/בן הזוג הוא ה"נענש" כי אם הנוטרת, את, כי הנקימהיוצרת הילה שלילית וכמו מחזיר-אור
היא שולחת אנרגיות שליליות על הנוקם והורסת לו את החיים.

אז מכול הבחינות כדאי לוותר על נקמה בחבר, לא?

לסיכום:

אימון לזוגיות הוא אימון לחיים. אם נעבוד על נושא הנקמה נהיה טובים יותר לבןהזוג שיהיה לנו(או שיש לנו)
ונעזור לעצמנו בכך שנשמור על הקארמה החיובית העוטפת אותנו ומושכת מזל טוב לחיינו.

בפוסט הבא נמשיך לחלק השני של המאמר ונדבר על הנטירה.

רוצה לקרוא עוד על "אימון לזוגיות? לחצי כאן

מעניין אותי לדעת מה את חושבת על הדברים..כתבי לי למטה

ברוכים הבאים

ברוכים הבאים לבלוג שלי.

שמי ציפי מילוא, יועצת ומאמנת מומחית למציאת זוגיות.

אני עובדת עם משפחות , זוגות ומחפשי זוגיות, משך למעלה מ-25 שנה.
בידי 11 תעודות הסמכה, ביניהם תארים בייעוץ נישואין ומשפחה מהארץ ומחו"ל (בייעוץ נישואין ומשפחה)
וכן תואר מאסטר מהחוג לפסיכולוגיה (בר-אילן, "מרסי קולג'", מכללת "יורק" מקנדה)

מומחית לאקדמאיות.

בעקבות הטיפול באלפי פנויים ופנויות, אני שמחה לחבוק את ילדיהם,שהם לי כנכדים,
ומשמשים כהוכחה, שתמיד ניתן לפתור בעיות ,לגבור על הייאוש,
להצליח למצוא את "האחד" שלך ולחיות אתו בזוגיות טובה.